Ma'asseroth
Daf 20b
20b מַה פְלִיגִין בְּשֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע אֲבָל אִם זְרָעוֹ לְיָרָק אַף רַבָּנִין מוֹדֵיי. וְתַנֵּי כֵן נְהִיגִין בְּבֵיתַנִּייָן בְּיַרְקוֹ בְּהֵיתֵר דִּבְרֵי רִבִּי לִיעֶזֶר. לֹא אָמַר אֶלָּא דִּבְרֵי רִבִּי לִיעֶזֶר הָא דִּבְרֵי הַכֹּל חַייָב.
Traduction
– Dans quel cas R. Eliézer discute-t-il contre les autres sages? Lorsque le produit a été semé pour les graines; mais si c’est pour manger les feuilles vertes, les autres sages reconnaissent aussi qu’il faut tout rédimer (les considérant comme un objet à manger). On a enseigné en effet: il est d’usage à Batanée d’user librement (sans dîme) des feuilles vertes, selon l’avis de R. Eliézer. Or, puisque l’on invoque seulement ce dernier avis, cela prouve que les autres sages pensent différemment et l’interdisent.
Pnei Moshe non traduit
ותנינן. כלומר והא תנינן לדברי חכמים במתני' אין לך מתעשר זרע וירק וכו' והכא קתני זרע לירק מתעשרת זרע וירק ומשני כיני מתני' הכי קתני אין לך דבר שזרעו לזרע ומתעשר זרע וירק אלא השחליים וכו' אבל אם זרע לירק דין השבת גם כן שמתעשרת זרע וירק:
גמ' מה פליגין. חכמים על ר''ג דמתני' בשזרען לזרע אבל אם זרען לירק אף רבנן מודים שהתמרות שלהן ג''כ חייבות במעשר:
ותני. בתוספתא פ''ג כן כלומר דאע''ג דבמתני' לא הוזכר אם לזרע או לירק ואי רבנן פליגי או לא מהברייתא דתוספתא למדנו כן דהכי גריס התם חרדל שזרעו לירק ותשב עליו לזרע מתעשר זרע וירק נהגו בירקות היתר דברי ר' אליעזר. וכאן שהעתיק נהגין בבית ניין לא נמצא שם ואפשר שם איזה מקום הוא. שמעינן מיהת דלא אמר נהגו בירקו היתר אלא לדברי ר''א דהוא סובר כן אבל לדברי הכל חייב בזרעו לירק:
תַּנִּי הַפּוּל וְהַשְּׂעוֹרִין וְהַתִּלְתָּן שֶׁזְּרָעָן לְיָרָק בָּֽטְלָה דַעְתּוֹ זַרְעָן חַייָב וְיַרְקָן פָּטוּר. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה עוֹד הִיא דְּרִבִּי לִיעֶזֶר.
Traduction
On a enseigné: lorsque les fèves, l’orge, ou le fenugrec, ont été semé pour en manger les parties vertes et qu’ensuite, par oubli, on les laisse à l’état de graines, celles-ci sont soumises à la dîme, non la partie verte (n’en résulte-t-il pas que les autres sages dispensent la partie verte)? Ceci aussi, dit R. Jérémie, est un avis émanant de R. Eliézer. Samuel dit: l’écorce est interdite dans les fruits des premières années de plantation, parce qu’elle les entoure, comme il est dit (Lv 19, 23): Vous considérerez son fruit comme une excroissance; le mot ''orla (praeputium) implique qu’il s’agit de l’enveloppe du fruit. Rav ordonna aux disciples de son école, puis à leur tour R. Houna et R. Hamnona donnèrent les mêmes ordres aux compagnons d’études qui suivaient les cours, de bien recommander ceci à leurs femmes: lorsqu’elles voudront faire tremper des câpres, elles devront avoir bien soin d’en enlever le calice ou fruit interne (lequel seul, selon R. aqiba, est soumis à la défense). R. Aba dit que R. Zeira observa ceci: toute écorce pousse avec le fruit; seulement, dans le présent cas, le fruit se trouve suspendu en haut et l’écorce en bas (pour laisser échapper le fruit lorsqu’il sera mûr, comme p. ex. des amandes ou des noisettes). L’écorce et le bourgeon forment une seule espèce; aussi peut-on rédimer les bourgeons avec l’écorce, et réciproquement; mais on ne peut employer aucun d’eux pour rédimer le fruit même, ni employer le fruit pour les libérer. Le fruit même ou la baie comporte la gravité qui incombe aux arbres (157)Leur annuité agraire est comptée à partir de la floraison. et celle qui incombe aux semences (158)Pour elles, on compte l'annuité au moment de les cueillir.. Et sous quel rapport a-t-on prescrit ces mesures graves? En voici les conséquences: si ces fruits, dont la floraison remonte à la 2e année agraire (159)On doit alors, outre la grande dîme, la 2e dîme., ont été cueillis en la 3e année (où l’on doit, outre la 1re dîme, celle des pauvres), il faudra prélever toutes les dîmes, en opérant ainsi on prélèvera la 2e dîme, on la rachètera comme telle, puis, en raison du doute, on remettra le montant aux pauvres (160)Suit un § qui se trouve déjà in extenso en Kilayim ch. 5, 8, fin..
Pnei Moshe non traduit
תני. והתניא ברייתא אחריתא הפול והשעורין והתלתן שזרע לירק בטלה דעתו וכו' אלמא דאין דרך לזרוע התלתן לירק ומשני ר' ירמיה עוד היא דר' אליעזר דגם ברייתא זו אתיא כר''א דהתוספתא אבל לרבנן מתחייב בזרע לירק:
שְׁמוּאֵל אָמַר קַפָּרִס אָסוּר מִשּׁוּם קְּלִיפִּין. וְתַנֵּי כֵן וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ דָּבָר שֶׁהוּא עוֹרֵל אֶת פִּרְיוֹ. רַב מְפַקֵּד לְאִילֵּין דְּבֵי רַב אָתִי. רַב הַמְנוּנָא מְפַקֵּד לַחֲבֵרַייָא הֲווֹן מְפַקְּדִין לִנְשֵׁיכוֹן כַּד הִינּוּן כְּבָשִׁין קַפָּרִיס דִּיהֲווֹן מְרִימִין אִילֵּין בִּיטִיתָא. אָמַר רִבִּי בָּא אַסְבְּרִי רִבִּי זְעִירָא כָּל הַקְּלִיפִּין גְּדֵילוֹת עִם הַפֶּרִי וְזֶה פֶּרִי מִלְּמַעֲלָן וּקְלִיפִּין מִלְּמַטָּן.
Traduction
Pnei Moshe non traduit
שמואל אמר קפרס אסור. בערלה משום קליפין ותני כן דהתורה רבתה מדכתיב וערלתם ערלתו וגו' להביא דבר שהוא עורל כלומר שמכסה את פריו והוא הקליפה:
רב מפקד לאילין דבי רב. בבית המדרש שלו ואתי רב הונא וקאמר דרב המנונא היה מצוה כן לכל חברייא תיהוון מצווין לנשיכון כד אינון כבשין הדא קפריסא לפי שמדרך לכבוש אותו שאינו ראוי כל כך לאכילה כל זמן שאינו גדל כל צרכו ולפיכך כובשין אותו ואמר להן שיצוו אותן שירימו מהן אילין ביטיתא והן האביונות הקטנים הנמצאין בהם משום ערלה ובקפריסין ס''ל דאין בהן משום ערלה ופליג אדשמואל:
אסברי לי ר' זעירא. טעמא לפי שכל הקליפות גדילות עם הפרי אבל זה הפרי מלמעלן והקליפין מלמטן כלומר שהן נופלות מן הפרי ולפיכך אינו שייך להפרי וכשהתורה רבתה להקליפה בשאר הפירות הוא דרבתה:
הַקַּפָּרִס וְהַתִּמְרוֹת מִין אֶחָד הֵן. מְעַשֵּׂר מִקַּפָּרִס עַל הַתִּמְרוֹת וּמִן הַתִּמְרוֹת עַל הַקַּפָּרִס. אֲבָל לֹא מֵהֶן עַל הָאֲבִיּוֹנוֹת וּמִן הָאֲבִיּוֹנוֹת עֲלֵיהֶן. אֲבִיּוֹנוֹת נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חוֹמְרֵי אִילָּן וְחוֹמְרֵי זְרָעִין. וּלְיֵידֶה מִילָּה שֶׁאִים הָֽיְתָה שְׁנִיָּה נִכְנֶסֶת לִשְׁלִישִית שֶׁהוּא מַפְרִישׁ וּפוֹדֵהוּ וְנוֹתְנוֹ לֶעָנִי.
Traduction
Pnei Moshe non traduit
הקפרס והתמרות מין א' הן. ולר' אליעזר מעשר מקפרס וכו' אבל לא מהן על האביונות וכו' דממין על שאינו מינו הוא:
וליידא מילה. ולאיזה. דבר נותנין עליהן גם חומרי זרעום שאם היתה שנת שנייה נכנסת לשלישית ובאילן הלך אחר החנטה ולא הי' צריך להפריש כ''א מעשר שני אלא שנותנין עליו ג''כ חומרי זרעים ולא שיתן מהן עצמן כשאר מעשר עני בלא פדיון כדין זרעים של שנת השלישית דהא מיהת אילן הוא אלא שמפריש המעשר עני ופודהו ונותן אותו לעני ואוכל הדמים בתורת מעשר שני שיהא ניכר דחומרי זרעים בעלמא הן:
הַצְּלָף בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם וְאֵינוֹ כִלְאַיִם בִּזְרָעִים. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים אֵינוֹ כִלְאַיִם לֹא בְכֶרֶם וְלֹא בִזְרָעִים. הַכֹּל מוֹדִים שֶׁהוּא חַייָב בְּעָרְלָה. תַּנֵּי רִבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אֶת שֶׁהוּא עוֹלֶה מִגִּזְעוֹ מִין אִילָן מִשָּׁרָשָׁיו מִן יֶרֶק. הָתִיבוּן הֲרֵי הַכְּרוּב הֲרֵי הוּא עוֹלֶה מִגִּזְעוֹ. כָּאן בְּוַדַּאי כָּאן בְּסָפֵק.
Traduction
Pnei Moshe non traduit
הצלף וכו'. תוספתא היא בפרק ג' דכלאים והובאה לעיל בסוף פ''ה דכלאים:
תני וכו' את שהוא עולה מן גזעו. שהעלין והנופים עולין מן הגזע ולא מן השרשים שבקרקע ה''ז מין אילן ואינו כלאים בכרם:
התיבון והרי הכרוב. יש שהוא עולה מגזעו ולכ''ע מין ירק הוא:
כאן בודאי כאן בספק. כלומר הכלל שאמרו בדבר שבוודאי ולעולם כך הוא אבל הכרוב ספק הוא שאע''פ שתמצא לפעמים שנראה כעולה מן הגזע על הרוב הוא עולה מן השרשים ולענין כלאים מטעם דספק הוא אם יעלה מן הגזע או משרשיו ואסור הוא דספק איסורא לחומרא ואת שהוא לעולם עולה מגזעו בזה אמרו מין אילן הוא ואינו כלאים בכרם:
הדרן עלך הכובש
Ma'asseroth
Daf 21a
משנה: הָעוֹקֵר שְׁתָלִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ וְנוֹטֵעַ מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ פָּטוּר. לָקַח בִּמְחוּבָּר לְקַרְקַע פָּטוּר. לָקַט לְשַׁלַּח לַחֲבֵירוֹ פָּטוּר. רִבִּי לָֽעְזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר 21a אִם יֵשׁ כְּיוֹצֵא מֵהֶן נִמְכָּרִין בַּשּׁוּק הֲרֵי אֵלּוּ חַייָבִין. הָעוֹקֵר לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ וְנוֹטֵעַ לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ לְזֶרַע חַייָב מִפְּנֵי שֶׁהוּא גּוֹרְנָן. בְּצָלִים שֶׁהִשְׁרִישׁוּ בָּעֲלִיָּה טִהֲרוּ מִלְּטַמֵּא. נָֽפְלָה עֲלֵיהֶן מַפּוֹלֶת וְהֵן מְגוּלִּין הֲרֵי אֵילּוּ כִּנְטוּעִין בַּשָּׂדֶה.
Traduction
Celui qui arrache des plants de son propre jardin et les transplante ailleurs, peut en manger les fruits sans les rédimer (ils sont considérés comme inachevés); s’il a acheté des fruits encore adhérents à la terre, il en est aussi dispensé, ainsi qu’au cas où il a recueilli des fruits pour les envoyer à son prochain. R. Eliézer b. Azaria dit: à l’époque où l’on vend déjà des produits semblables au marché, ils sont soumis à la dîme. Si quelqu’un arrache des raves ou des radis de son champ, pou les transplanter plus loin dans le même champ, ou pour en tirer des semences, il doit la dîme, car c’est là le complément de la mise en grange. Lorsque les oignons ont pris racine sur sol de la maison, ils ne sont plus susceptibles (comme toute plante) de devenir impurs. Lorsqu’une racine s’est écroulée sur eux et qu’ils restent découverts (pouvant croître), ils sont considérés en tout comme des plants du champ.
Pnei Moshe non traduit
מתני' העוקר שתלים מתוך שלו. דרך לעקור שתילי נטיעות וליטע אותן במקום אחר כדי שיתגדלו ויתעבו ביותר וקמ''ל הכא שאע''פ שיש כאן פירות באותן שתלים אינו כזורע טבל במה שנוטען במקום אחר ופטורין אותן הפירות ממעשר וטעמא מפרש בגמרא מפני שאותן השתלים לא נגמרה מלאכתן הן והוא לא ליקט את הפירות מהן אלא נטען במקום אחר עם הפירות שבהן לפיכך פטור מלעשר:
לקח פירות מחבירו. בעודן מחובר לקרקע פטור שאין המקח קובע למעשר אלא בתלוש אבל לא במחובר כדתנן לעיל בפ''ב בהלכה ה':
לקט לשלוח לחבירו. על כרחך האי לקט שקנה הפירות בתלוש ולקט אותן כדי לשלוח לחבירו וכדאשכחן לשון לקט בתלוש בלשון הכתוב וכן בלשון המשנה ולפיכך הוא פטור ואוכל מהן עראי דאי בשלקט פירות משלו לשלוח לחבירו אמאי הוא פטור הא נגמר מלאכתו ונקבע למעשר אלא בשקנה אותן בתלוש מיירי ואם היה קונה לצורך עצמו מתחייב במעשר דהמקח טובל למעשר אבל לצורך חבירו פטור הוא דלא נקבע לו ואוכל מהן עראי:
אם יש כיוצא בהן. מאותן הפירות נמכרין בשוק הרי אלו חייבין דכיון דשכיחי לקנות מהן בשוק מסתמא נגמר מלאכתן וחייב זה שנשתלחו לו לעשרן וכדמפרש בגמרא טעמיה דר''א בן עזריה שכן דרך בני אדם משלחין טבלים לחביריהן בדברים כאלו ואין הלכה כרבי אלעזר בן טזריה:
מתני' העוקר לפת וצנונות וכו' לזרע חייב. כלומר עד שיתגדל בהן הזרע וזהו אחר שיתקשו חיוב לעשר מפני שהוא גורנן כשעקרן ואין להן גורן אחר והרי נטבלו למעשר והוי כזורע טבל ודוקא לזרע אבל אם נטען להוסיף בגופן הרי דינן כשתלים ופטור:
בצלים שהשרישו בעליה. אפי' בהשרישו בקרקע עליה. טהרו מלטמא אם היו טמאין ומשהשרישו נפסדין הן וטהרו וה''ה שפטורין מן המעשרות אם השרישו זה בצד זה דהוי כטומן אגודה של לפת וצנונות דתנן בסוף פ''ק דכלאים דפטור מן המעשרות:
נפלה עליהן מפולת והן מגולין. שנגלו אח''כ הרי אלו כנטועין בשדה וחייבין במעשרות:
הלכה: הָעוֹקֵר שְׁתָלִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ כו'. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ רִבִּי עֲקִיבָה הִיא. דְּתַנִּינָן תַּמָּן נוֹטֵל מִן הַגּוֹרֶן וְזוֹרֵעַ וּפָטוּר מִן הַמַּעְשְׂרוֹת עַד שֶׁיִּמְרַח דִּבְרֵי רִבִּי עֲקִיבָה. רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. מוֹדִין חֲכָמִים לְרִבִּי עֲקִיבָה בִּשְׁתָלִים. מַה בֵּין חִטִּים מַה בֵּין שְׁתָלִים. חִטִּין גְּמַר מְלָאכָה שְׁתָלִים אֵינָן גְּמַר מְלָאכָה. מוֹדֵי רִבִּי עֲקִיבָה לַחֲכָמִים בְּלֶפֶת וּצְנוֹנוֹת שֶׁהֵן פְּסֵידִין. וְחִטִּין אֵינָן פְּסֵידִין. חִטִּין יֵשׁ לָהֶן גּוֹרֶן אֲחֶרֶת. אֵילּוּ אֵין לוֹ גּוֹרֶן אֲחֶרֶת.
Traduction
R. Abahou dit au nom de R. Simon b. Lakish: L’avis exprimé dans notre Mishna, qui permet de manger sans dîme les fruits de plants arrachés, est conforme à R. aqiba, puisqu’il dit ailleurs (161)Mishna (Pea 1, 6).: ''On prendra des produits en grange, l’on sèmera et l’on sera dispensé d’en donner la dîme, jusqu’à ce que le tas de blé ait été nivelé'' (en signe d’achèvement des travaux). Selon R. Hiya au nom de R. Yohanan, l’avis de la Mishna peut avoir été en conformité d’opinions même avec les autres sages qui reconnaissent que, pour les plants arrachés, il y a dispense de la dîme. A quoi tient cette différence entre les plants et le simple froment? Ce dernier offre un état achevé d’élaboration aussitôt qu’il est coupé, tandis qu’il n’en est pas de même pour les plants, dont la destination ultérieure est d’être transportés ailleurs. R. aqiba adopte toutefois l’avis des autres sages (§ 2), qu’il y a l’obligation de la dîme pour les raves et les radis dès qu’on les arrache, parce qu’ils se perdraient ensuite (leurs travaux préparations sont donc achevés), tandis que le froment n’est pas détruit aussitôt après; de plus, on mettra le froment dans un autre grenier (il est donc inachevé), tandis que lesdits légumineux, n’ayant pas d’autre grenier, sont achevés sitôt qu’ils sont arrachés et sont donc soumis aux dîmes.
Pnei Moshe non traduit
גמ' ר' עקיבא היא. מתני' דקתני העוקר שתלים ליטע אותן במקום אחר פטור כדר''ע אתיא דתנינן תמן בפ''ק דפאה בהלכה ה' דקסבר ר''ע דמותר ליטול מן הגורן ולזרוע ופטור מן המעשרות אף מדבריהם:
ר' חייה בשם ר' יוחנן. קאמר דלא היא דהכא ד''ה הוא דמודים חכמים לר''ע בשתלים כדמפרש טעמא מה בין חטים וכו' מפני שחטים גמר מלאכה כלומר שהחטים בעצמן כבר נגמר מלאכה שלהן שחצרן ואע''פ שעדיין לא נקבעו למעשר עד שימרח מ''מ מדרבנן אסור הוא לזרוע עד שיעשר אבל שתלים אינן גמר מלאכה בעצמן והוא לא לקט הפירות מהן ונטען והרי זה לא נגמר מלאכתן:
מודה ר''ע לחכמים בלפת וצנונות. שעקרן ונטען במקום אחר שיתגדל הזרע שלהן כדתנן במתני' דלקמן שהוא חייב לעשר מפני שהן בעצמן פסידין הן כשנוטען לזרע לפי שהן מתקשין עד שיגדל הזרע בהן:
וחיטין אינן פסידין. בתמיה וכי החטין שנזרעין בקרקע אינן נפסדין ואפ''ה פליג ר''ע ופוטר ומשני דשאני חטין דיש להן גורן אחרת שהוא המירוח הקובען למעשר ולפיכך ס''ל לר''ע דנוטל וזורע קודם המירות אבל אילין לפת וצנונות אין להן גורן אחרת ועקירתן הוא גורנן ונגמר מלאכתן והלכך מודה ר''ע שחייב לעשרן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source